Korea 06/16

 החלטנו לטוס לקוריאה בשבוע שבין הסמסטרים בסינגפור מכיוון שאוסטרליה ירדה מהפרק וביפן נהיה בדרך לקליפורניה.

20160609_063516
samsung land 🙂

קוריאה מספיק רחוקה מצד אחד ולא מספיק מפורסמת בתיירות כדי לטוס אליה במיוחד מהארץ, ולכן החלטנו לנצל את ההזדמנות ולטייל במקום שלא נגיע אליו אחרת. בנוסף, דור בדיוק סיים לקרוא ספר על הכלכלות של צפון מזרח אסיה ובאיזו מהירות הן התפתחו ומדוע, והיה די להוט להכיר את קוריאה. מסתבר שבשנות ה-60 לאחר מלחמת קוריאה, קוריאה הייתה אחת המדינות היותר עניות באזור ועם שיעור קרוא וכתוב כמו של אתיופיה כיום, ועם זאת היום היא הכלכלה ה-12 בעולם – סמסונג, יונדאי, LG, וגנגאם סטייל 🙂

~ Jeju – ג’יג’ו ~

התחלנו באי הדרומי ג’יג’ו – האי שלמעשה מאוד שונה מאיך שדימיינו אותו. הבנו שהוא מאוד פופולארי בקרב הקוריאנים ושאמור להיות יפה וטבע. דמיינו טבע פראי, הרי געש ומעט אנשים. בפועל היה ההפך. מלא דרום קוריאנים, כבישים איטיים להחריד, די מיושב ומלא תפוזים (?!).

כבישים וניווט בדרום קוריאה – הזייה. כל השמות סופר ארוכים ומסובכים (למרות שהם כתובים בשלוש אותיות בקוריאנית איכשהו…), אף אחד לא מדבר אנגלית וצריך לנווט לפי מספרי טלפון – מה ששמעתם. מחפשים באינטרנט את המספר טלפון של האטרקציה, ואת זה מזינים לתוכנת ניווט. אה כן – google maps לא עובד בדרום קוריאה…

jeju.png
כפי שאמרנו, google maps לא באמת קיים בדרום קוריאה. יש אפילו יותר סימוני כבישים בצפון קוריאה איכשהו. וג’יג’ו זה שם למטה 🙂

מעבר לכך שהופתענו מתוכנת הניווט, מסתבר שצפיפות מצלמות המהירות בכבישי ג’יג’ו לא מביישת את צפיפות מצלמות הביטחון בסינגפור  (או מעבר ארז). היעד הראשון היה במרחק של כ-30 ק”מ, ולקחה לנו שעה ורבע להגיע…

הגאווה של האי זה סוג של תפוז עם פטמה ענקית (אתרוג סטייל). המסעדות באי נסגרות ב 20:30, אבל חנויות התפוזים פתוחות לתוך הלילה.

20160611_091019
התפוזים של ג’יג’ו. וחשבנו שאנחנו אוהבים תפוזים

התחלנו במערת לבה ענקית – די מגניב. זרם של לבה מהר hallasan. (סאן = הר בקוריאנית) חצב בקרקע, התקשה ויצר מעטפת בזלת – מעין צינור חלול בקוטר של 10 מטר. עם השנים ההר התפרץ שוב ושוב ויצר קומות של צינורות וכל מיני צורות מעניינות לאוהבי הגיאולוגיה.

אכלנו צהריים מול חוף חביב שאוכלס בצפיפות על ידי ילדים קוריאנים קטנים ששיחקו עם האצות שנחשפו בשפל. יחסית לסינגפור וויאטנם, בקוריאה יש מלא ילדים, לפחות כך זה נראה.

משם המשכנו ל Seongsan – השולחן הגעשי המפורסם של ג’יג’ו שמקשט את כל אתרי האינטרנט. המסלולים בקוריאה מסודרים טיפ טופ וגם דמי הכניסה זולים מאוד מאוד, כמו שנגלה גם בהמשך.

בקצרה, הכל סגור בערב, אכלנו עגבניות שרי.

את היום השני בילינו בשמורת Hallasan – ההר הגבוה באי. המסלול היה מצוין ואפילו קריר קצת למעלה (הכי קר שחווינו בשלושה חודשים האחרונים – לא התגעגענו למזג אוויר הסינגפורי). הקוריאנים הם עם ממש שמח וצבעוני. הם מצוידים כמו דוגמנים של חברות טיולים, והכל בשלל צבעי הקשת. להיות תייר מערבי בג’יג’ו זה די אטרקציה והצטלמו איתנו מספר פעמים.

על ההר למעלה יש מעין מסעדה קטנה שכולם מנה חמה של נודלס וזוללים. כמובן שכולם יושבים על מטפחת ולא סתם ככה על הרצפה. פה בפעם הראשונה נחשפנו לאובססיית הטיפוח הקוריאנית. חשבתם שרוסיות מטופחות ? הקוריאניות לוקחות אותן בסיבוב. נרחיב על כך כשנגיע לחלק של סיאול.

חוץ מתפוזים, בקוריאה יש מלא מאכלי ים, בדגש על תמנונים וצדפות (abalone – סוג של חלזון ים, נראה די רע, מוזמנים לחפש תמונה בגוגל). מרק, פסטה, שיפודים – הכל הולך. דור הזמין פסטת מאכלי ים, ולמעשה קיבל קערה של צדפות עם קצת פסטה מבושלת בערימה באמצע.

20160610_200926.jpg
אוסף צדפים רכיכות ושאר קונכיות. יש גם קצת פסטה בצד

~ סיאול ~

המשכנו בבוקר לסיאול, ואז גילינו שבאמת כמעט אף אחד לא מדבר אנגלית. יצאנו מהתחנה, ירד גשם ולא היה לנו מושג איפה באמת המלון (אין google maps), וכל השמות של הרחובות הם באותו האורך – ארוך ממש. בניסוי וטעייה הבנו איפה אנחנו והגענו מעט רטובים למלון.

בערב הסתובבנו במרכז רובע meyong-dong במטרה לראות איך העיר נראית בלילה. מסתבר שכל מרכז הרובע הוא מדרחוב, שמתמלא ברוכלים ובדוכני מזון מסוגים שונים ומשונים – עוגות אורז חריפות (נראה כמו במבות ברוטב צילי), תמנונים חיים על מקל, צ’יפס מסובב ענק, סקאלופים טבועים בגבינה, מיצים בשקיות, מוקפצים, קרפ ממולא בכרוב וביצה ושאר ירקות.

This slideshow requires JavaScript.

טופז הסתובבה בין חנויות הטיפוח – שעם הזמן הבנו שיש יותר סניפים של חנויות טיפוח מאשר סניפים של מקדולנדס, סטארבקס ופריז בגט גם יחד. הקוריאניות סופר אובססיביות, מתקנות את האיפור בכל רגע נתון, על כל ציפורן יש צבע לק וקישוט שונה. בכל תור, שירותים ומעבר חצייה זה זמן מתאים לתקן את האיפור.

20160611_184132
מסיכת  פנים ??

פריז בגט – באופן מפתיע וממש לא אופייני לאסיה, הקוריאנים משתגעים על מאפיות צרפתיות. לא ברור אבל אנחנו ממש שמחנו על האפשרות לטעום קינוחים כהלכתם (כאלה שלא עשויים בסויה, שעועית אדומה, ג’לי או שמנת צמחית). בכל תחנת רכבת תחתית יש סניף של מאפיה צרפתית עם קפה נהדר. למרות כל הקצפות והקרמים, תמיד ניתן להיזכר שבעצם זה באסיה – מקרון בטעם תה ירוק, עוגת תה ירוק ומשקה סויה.

למטייל בקוריאה שנתקל בג’ינסנג בכל מקום ותוהה מה זה – זהו שורש קוריאני שמייחסים לו סגולות רבות. עושים ממנו הכל – סוכריות, מיץ קר, מיץ חם, אבקת שתייה ושמן. בעיקרון, יש לזה טעם של אדמה. משלים לטעם הקרטון של התה המקומי 🙂

ביום שני, יצאנו לסיור ל DMZ – השטח המפורז בין צפון לדרום קוריאה. כל הסיפור של צפון ודרום קוריאה הזוי, תודות לדיקטטורים משוגעים ששולטים בצפון. האזור מאוד יפה מכיוון ש-50 שנה אין שם כלום חוץ מאזור המוקשים הצפוף בעולם. מחוצה לו יש איכרים שמגדלים אורז, סויה וג’ינסנג ולכן כל האזור הפך לשמורת טבע. סיירנו במנהרה שחצב הצפון כדי להסתנן לדרום (אחת מבין הארבע שהתגלו עד כה, אשר הצפון טוען שהן מנהרות טבעיות – למרות חורים וסימונים של דינמיט), גבעת תצפית ותחנת רכבת מאובזרת ומוכנה להפעלה ברגע שיאחדו את המדינות (התחנה נבנתה מתרומות של אזרחי הדרום). דיברנו הרבה על כמה ההיסטוריה כאוטית ומקרית, ואיך היסטוריה של עמים ומדינות משתנה עקב משחקי כוח של מעצמות (נרחיב בהמשך). ניכר שהאזרחים משתוקקים לאיחוד – קרובי משפחה נמצאים משני צידי הגבול. זה מרגיש שהדרום קצת נאיבי, בעוד שהצפון מתגרה בהם כל הזמן – אולי לצפון אין מה להפסיד בעוד לדרום יש הרבה – כיום דרום קוריאה הכלכלה ה-12 הכי גדולה בעולם..

20160612_094202

בדרך חזרה קראנו קצת על היסטורית יחסי דרום-צפון קוריאה, ולא חסרות אנקדוטות משעשעות מבית היוצר של דיקטטורה חשוכה וילדותית. בדר”כ, הם משחקים ב”למי יש יותר גדול” או “מי יותר מעאפן”.

שני סיפורים משעשעים / מוזרים / מטרידים:

(*) מרגלות קוריאניות שחוטפות ילדים – מסתבר שצפון קוריאה שלחה לאורך השנים נשים יפות לפתות דיפלומטים, עיתונאים ואנשי רוח בעולם, כדי לסחוט להכנס להריון, לברוח עם הילד (והגנים המערביים שלו) ולסחוט את האבא לכתוב מאמרי דעה לטובת צפון קוריאה. הזייה. מעבר לכך, לאחר שאחת מהמרגלות הללו נתפסו, היא הודתה שאת הילדים הנ”ל מאמנים מגיל קטן להיות מרגלים (מכיוון שהם לא בהכרח נראים קוריאנים) ושולחים אותם חזרה למדינות המערב. באמת שהם doctor evil.

(*) תקרית ה chocolate pie – בשיא היחסים בין המדינות, דרום קוריאה הקימה מפעלים בצד הצפוני והעסיקה עובדים צפון קוריאניים כדי לקרב לבבות. בהפסקות צהריים הם חילקו חטיף שוקולד דרום קוריאני  – chocolate pie  או משהו כזה. העובדים הצפון קוריאנים הפכו את זה למטבע סחר חליפין בעל ערך גבוה מאוד. הממשל הנאור הצפוני אסר על הממתק, והתחיל לייצר גרסה מגעילה שלו בעצמו. התושבים הדרומיים החליטו לנצח את מסך החושך שמונע מהצפוניים לאכול שוקולד (אגב, החטיף הזה לא כזה טוב. טעמנו), והפריחו בלוני הליום ענקיים מלאים בחטיפים לכיוון הצפון. הצפון, בתור המבוגר האחראי, ירה בבלונים וכתגובה שלח  בלונים מלאים בנייר טואלט משומש ואשפה, יחד עם כתובות “דרום קוריאה מסריחה וגרועה” והפריח אותם לדרום. מי נתן להם נשק גרעיני ?!

אחה”צ הלכנו לארמון changdeokgung palace – ארמון של שושלת jonson – ששלטה בקוריאה מהמאה ה-16 עד הכיבוש היפני ב 1910 (שהיה זוועה אגב, ממש זוועה). מעניין לראות עד כמה הארמונות האסייתים שונים מהסגנון האירופאי . החדרים היו עשויים מסוג של נייר ועץ, והייתה להם מערכת חימום תת קרקעית (בחורף קפוא בסיאול, סיביר סטייל).

בערב הסתובבנו ברובע Itaewon – הרחוב הראשי היה נחמד, ואז כשחצינו את אחת הסמטאות גילינו אזור יפיפה של סמטאות מוארות, מלא פאבים ומסעדות מפוצצים בצעירים.

בשלישי בבוקר הסתובבנו ברובע של רוכלים וחנויות קטנות – insadong, ומצאנו את עצמנו בצהריים במקרה בבופה קוריאני מגניב ממש. התנסנו במגוון מאכלים קוריאנים – גימבפ (סוג של סושי קוריאני בלי דגים), רבעי אפרסמון קפוא, פנקייק קוריאני (מזכיר צ’ורוס שטוח עם קצת קינמון ודבש בפנים שמוגש עם גרעיני דלעת מלמעלה – אנחנו הסתפקנו בגלידה), גלידת בטטה ותה ירוק, קרח מגולח (Shaved Ice) – הקינוח הקוריאני – תאכלס ממש טעים עם רוטב תותים וגלידה מלמעלה. הקוריאנים העדיפו לשים red beans ו black rice cakes כתוספות.

This slideshow requires JavaScript.

עוד חוויה תרבותית מעניינת – כשהסתובבנו בחוץ בין חנויות בשעה שאחרי ארוחת צהריים, כל המוכרות רצו לשירותים לצחצח שניים לפני שהן פוגשות שוב לקוחות !!!

אחה”צ הלכנו להופעת NANTA – סוג של מיומנה קוריאני, אבל עם הומור סופר אסייתי. מה זה אומר? כל הקהל נקרע מצחוק, גם המבוגרים, מבדיחות מוזרות שהפסקנו לצחוק מהן כשנגמלנו מפרפר נחמד. באמת. ההומור האסייתי ממש שונה, הם הרבה פחות ציניים, וצוחקים בקלות מכל דבר. סוג של שמחת חיים פשוטה. לדוגמא – אחד השחקנים כאילו תקוע בתוך פח ולא מצליח לצאת, וכל הקהל מריע ונשפך מצחוק ועושה קולות של “ההההוווווווו (במבטא אסייתי כבד)”. באיזשהו שלב השחקנים זורקים כדורי לקהל, ונשים מבוגרות עומדות ביציע ומסמנות לשחקנים שייזרקו גם לעברן. אנחנו נהנינו מהחוויה התרבותית…

ביום שלישי יצאנו לטייל בשמורת טבע הצמודה לסיאול. אז יש שתיים כאלו, לאחת קוראים bukhansan ולשנייה bugaksan . נשמע אותו דבר אלא אם כן אתה מדבר קוריאנית מלידה. התחשקה לנו הליכה קצת יותר קלה וקצרה ובחרנו bugaksan . מפה לשם, הגענו קודם ל bukhansan, ואז חזרנו bugaksan ואוששנו את התיאוריה שלנו לגבי המטיילים הקוריאנים – כולן נשים בגיל העמידה שלובשות בגדים צבועניים ומטיילות בבוקר. שאלנו קבוצה נחמדה אם הן יודעות איך להגיע לשם, ומפה לשם הצטרפנו אליהן לכל היום. קבוצה של דודות נחמדות במסגרת קורס צילום. כולן מצוידות במצלמות mirrorless חדישות ומדריכה שהלכה עם מצלמה של 7 ק”ג. הן הדריכו אותנו וסיפרו לנו סיפורים על מקדשים בודהיסטים קוריאניים, חיי הכפר ואף לקחו אותנו לארוחת צהריים מקומית. מסתבר שזה איכשהו לגיטימי לפתוח קופסאות של אוכל מהבית במסעדה – זכינו לטעום כדורי אורז שאחת הדודות הביאה איתה מהבית למסעדה…

This slideshow requires JavaScript.

בערב החלטנו ללכת לרובע GANGAM – שעליו עשו את ה”שיר” המפורסם גנגאם סטייל. פעם נוספת הבנו דרך הרגליים שסיאול עיר ענקית, והמפה לא מייצגת בעליל. ירדנו בתחנת רכבת תחתית שנראית קרובה לגשר, והלכנו ברגל לצד השני. זה הסתיים בהליכה של 4 ק”מ עד שחצינו את הגשר, ובסוף לקחנו מונית.

הגענו לרובע שוקק חיים, קומות על גבי מקומות של מסעדות ופאבים ומלא אנשים. בעקבות המלצות חמות על רשת קוריאנית מפורסמת של עוף מטוגן, הזמנו לנו מנה  יפה של הסוג החריף ושל BBQ. אז החריף היה חריף פצצות-יותר-ממקסיקו-שורף-את-שפתיים. אחרי כמה חתיכות השפתיים שלנו נראו כאילו הזרקנו בוטוקס…

ביום האחרון הסתובבנו במוזיאון המלחמה, היה פה די חרא מהכיבוש היפני ב 1910 ועד 1953. המסקנה היא שעדיף לא להיות גיאוגרפית באמצע בין מעצמות על ואידיאולוגיות מתנגשות. קוריאה הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. לא שהייתה להם ברירה…

ברית המועצות חימשה את הצפון ואימנה אותו במשך שלוש שנים, בעוד שבדרום היה כוח צבאי ששקול למשמר הגבול. אחרי שהרוסים השיגו הרתעה בדמות ניסוי גרעיני וגייסו את סין הקומיניסטית (שבדיוק סיימה מלחמת אזרחים שבסופה הקומוניסטים תפסו את השלטון והקפיטליסטים ברחו לטאיוואן), סטלין אישר לקים איל-סאנג (סבא של קים ג’ונג-און, העריץ הנוכחי והשמנמן) לפלוש לדרום (הכוחות האמריקאים יצאו מקוריאה כמה חודשים לפני כן). הצפון כבש 90% מהשטח של הדרום, האמריקאים יחד עוד כמה מדינות התערבו, וכמעט כבש מחדש את כל קוריאה. איחוד מערבי היה בהישג יד, אבל אז הסינים שפכו 300 אלף חיילים לקרב ודחקו את הכוחות מהערביים חזרה דרומה. בסופו של דבר, אחרי שנה וחצי הכוחות חזרו בערך לנקודת ההתחלה, שם המשיכו להלחם במהלך שיחות הפסקת אש שערכו שנה וחצי נוספות. בלי הרוסים היה יכול להיות סבבה ושקט, בלי האמריקאים הכל היה חשוך ורשע, ובלי הסינים קוריאה הייתה מעצמה קפיטלסטית גדולה פי 2….

למרות שקוריאה אינה מתוירת (לפחות לא ע”י מערביים) וקשה להסתדר עם השפה, היא הייתה יותר חוויתית ממה שציפינו.

למטיילים העתידיים, מומלץ לעשות הכנה קצת יותר משמעותית ממה שאנחנו עשינו (הנחנו שזה כמו ניו יורק ויהיה סבבה עם קצת wifi ומחקר בחדר של המלון), לשקול ללמוד קצת קוריאנית (אמורה להיות שפה קלה, סוג של הספרדית של אסיה) ובסיאול למצוא מלון קרוב למטרו.

20160611_145123.jpg